הפוסט הזה נכתב בתאריך חמישי, 28 בפברואר, 2008 בשעה 9:43 am תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות.
אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.
מאת עמיצור דוד
לאחר ההצבעה באו”ם על חלוקת המדינה בינינו ובין הערבים,הייתה שמחה רבה והתעלות רוח
חזון של אלפי שנים החל לקום לתחייה.כולנו התחלנו להתכונן לקראת הקמת המדינה, אולם לא היה
ברור לנו איך זה יהיה.מלחמת העצמאות פרצה כבר למחרת ב-30 לנובמבר 1947.עברה תקופה
רבת מעשים ומעללים רבים בכל שטחי המדינה.בסופו של דבר תוך כדי המלחמה גמלה בלבו של
המנהיג של אז דוד בן-גוריון ההחלטה להקים את מדינת ישראל,ואמנם לאחר שיקולים ומאבקים פנימיים האם יש צורך בכך עכשיו ,התכנסו כל הנבחרים של הישוב דאז, בבית דיזנגוף אשר בשדרות רוטשילד
(כיום מוזיאון התנ”ך בת”א)ביום ה15 למאי 1948 ,הכריז מר דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הלוא היא מדינת ישראל.בשעה זו היו כולם עטופים בחרדת קודש ובהתלהבות עצומה חזון בן 2000 שנה קם לתחייה.בחוץ שמעו זאת ההמונים שנקבצו ליד הבית ולאלו ששמעו זאת ברדיו,הייתה זו
רוח נפלאה וכולם יצאו לרחובות בשמחה וריקודים עד שעות הלילה המאוחרות.
אני הייתי בחצר ביתי( בצפון תל-אביב)ושחקתי עם חברים תוך כדי האזנה לרדיו,כי זה היה בשעה ארבע אחרי הצהרים,מאחר וביום זה הייתי רק בן 12 לא יכולתי לעזור להקמתה או לבנייתה של הארץ.
לא הייתי באף מדינה אחרת ,כי אני יליד הארץ,ברור שחלמתי על תקומת המדינה ועזרתי בכך שעד להכרזה סייעתי במידה מסיימת לכוחות הלוחמים.
ברור מאליו שההכרזה התקבלה בסיפוק רב ובנשימות רווחה(אבי כבר היה לוחם בהגנה והשתתף
במלחמה) הורי בנוסף להיותם ציונים נלהבים וחלוצים,הם עלו ארצה ב-1932 ,והגשימו את חלומם
לצערי בהיותי עדיין נער לפני הבר-מצווה לא יכולתי לתרום שום דבר משמעותי פרט למה שציינתי למעלה.
עצמאות של מדינה היא דבר יקר מאד,זה לא בא על מגש של כסף ונקנה ביסורים כפי שכבר נאמר
על ידי וינסטון צרציל “בדם יזע ודמעות “תרתי משמע. עלינו לעשות הכל כדי לשמור עליה על המדינה ועל מרקם חייה .עלינו להעריך מאד שיש לנו מדינה חופשית ,ואנו אדונים לעצמנו לא משועבדים ולא וסלים של אף פיאודל ,או שלטון זר,כמו בגולה בה אנו נחשבים מעוט ואיננו יכולים לנהל שמ חיי חרות
ועצמאות. אתם הצעירים הוא אתם דור ההמשך ועליכם להתכונן להיות שומרי המדינה ועצמאותה בכך
שתלמדו היטב ותספגו את החינוך שיעניקו לכם מוריכם ומדריכיכם בבית הספר ומחוצה לו,אני סמוך ובטוח שכך תעשו וכך תפעלו למענכם ולמענה ו ראו הצלחה בדרככם ובואו על הברכה.
בית הספר הס פ”ת
היכן היית בזמן ההודעה על הכרזת העצמאות למדינת ישראל?
האם ובמה היה שותף להקמה ו/או לבנייה בארץ?
האם חיית במדינה אחרת באותה עת וחלמת על מדינת ישראל?
איך התקבלה הכרזת העצמאות במשפחתך?
האם השתתפת באחת ממלחמות ישראל?
תרומה משמעותית שלי למדינת ישראל
רעיונות וסיפורים אחרים שברצונו של המבוגר לספר לנו?
תשובות לשאלות על הכרזת המדינה
שיפמן צביה
1 . בזמן הכרזת המדינה הייתי בבית צמודה לרדיו. הייתי בת 12, אירוע מיוחד שזכור לי סבתי גססה, וכל כך היה חשוב לבני המשפחה לבשר לה על הכרזת המדינה שהיא כל כך השתוקקה להקמתה, וזכור לי שממש בדמעות אמרו לה: ” אמא, סבתא יש לנו מדינה, אך לצערנו היא הייתה כבר חסרת הכרה!
אני עוד זוכרת את השמחה של האנשים וגם אני בתוכן יצאנו לרקוד ברחובות
עד אור הבוקר, אע”פ שידענו שהערבים לא יסכימו שתהיה לנו מדינה ואכן למחרת פרצה משלחמת השחרור.
2. הייתי עדיין תלמידה בבי”ס, אחי היה מגוייס! הוא היה בין מקימי שייטת 13 בחיל הים שנקרא אז “פל- ים”, אני זוכרת עד היום כמה דאגתי לו ופחדתי שחס וחלילה יטבע בים! (היה בזמנו שיר מיוחד של שושנה דמארי , “הביתה” ובו מוזכר קטע על “אם אמות בספינה הטועה ונודדת ואז הייתי פורצת בבכי!
הייתי אז תלמידה בבי”ס בית יעקב ואז לא היו מקלטים, חברו בחצר ביה”ס “שוחות” באדמה ובזמן אזעקה היינו נכנסים פנימה שוכבים ומתפללים שנצא בשלום. גם בבית לא היה לנו מקלט והיינו רצים לבית השלישי שהיה בית הכי גבוה על 3 קומות, ושם היו מתאספים כל השכנים, היינו שובבים ופעמים עלינו על הגג וראינו את הקרב בין המטוסים.
סבא של אור, אמנון שהוא בעלי ומבוגר ממני היה מגוייס ונפצע מהפצצה אווירית בתל_אביב, לאחר מכן הוא שרת הוא שרת כקשר בחיל התותחנים ולחם בסביבות ירושלים.
3. לא
4. קשה לתאר את השמחה בבייתנו, הורי הגיעו כחלוצים בשנת 1924, וכמו כולם התחילו מאפס היו חסרי כל, ברבות הימים הם הקיימו בפתח-תקווה “מאפיה” לחם
היה מצרך מאוד מבוקש בימים ההם שלרוב האנשים לא היה מה לאכול.
עברנו את תקופת השלטון הבריטי, את תקופות ה”עוצר” שלא היו נותנים לנו לצאת מהבית והבריטים עשו חיפושים אחרי מצבורי נשק
שנקראו “סליק” מקום מחבוא,
או שחיפשו אנשים שהיו במחתרות ה”אצ”ל או הלח”י.
כך שאפשר להבין את רצונם ושמחתם כאשר קמה המדינה ישראל.
5. מעשית לא השתתפתי בשום מלחמה, הייתי, הייתי נשואה ואמא לילדים, בעלי היה מגוייס ! במלחמת קדש ב- 1956, הייתי אחרי לידת בתי הבכורה, היה לנו מקלט
בחצר ואני עוד זוכרת איך רצנו למלקט עם התינוקת, עם החיתולים והאוכל והיינו מאוד מתוחים.!
גם במלחמת ששת הימים, בעלי היה מגוייס ואני נשארתי עם הילדים בעורף.
היינו מאוד במתח, שלשה שבועות כולם היו מגוייסים ולא היו גברים בעיר, ויום לפני המלחמה לקחתי את בנותיי ונסעתי לירושלים לבקר את בעלי בצבא, זה היה מאוד נועז מצידי, לא הייתה תחבורה והדרך הייתה מלאה מכוניות צבאיות וטנקים,
אך אני לא ויתרתי. המחנה שלהם היה ליד בית הכרם בירושלים, שם גרה משפחה
נחמדה ש”אימצה” את בעלי, הבאנו להם אורז ועוד מצרכים שלא היה להשיג בירושלים. בילינו יום נפלא ובערב חזרנו הביתה והמפקד הבטיח לבעלי שיוכל לצאת
לחופש ביום שלמחרת, אבל למחרת בבוקר פרצה מלחמת ששת הימים, היתה אזעקה ונכנסנו למקלטים, התקשרתי לבעלי ואמרתי לו לא להגיע הביתה ולאחר ברור אצל
המפקד, נאמר לו שפרצה מלחמה והם נלחמו בקו ירושלים יריחו.
לאחר מכן הם הועלו לצפון להלחם בסורים, אין ספק שזו היתה מלחמה קשה, אבל זכינו לניצחון גדול ושמנו התפרסם בכל העולם!
אני זוכרת כשתמה מלחמה והוא חזר הייתה היה זה ביום השנה לנישואינו חגגנו,
וקיווינו שאכן זו תהיה המלחמה האחרונה!
6. לא תרמתי תרומה משמעותית במאמץ המלחתי.
7. אירוע שקרה לי לפני הקמת המדינה
בזמן השלטון הבריטי!
באחד הימים לפני קום המדינה היינו נתונים ב”עוצר” מספר פעמים, זה הגיע ללא התרעה מוקדמת, לא יכולנו להצטייד במזון במקרר כי לא הייה מקרר ולא הייתה שום אפשרות לצאת מהבתים!
באחד הפעמים היה עוצר אזורי, סגרו קטע של העיר בין רח’ חפץ חיים עד מחנה יהודה (קלישר וקטרוני), זה היה שטח גדול שהיה ריק ממבנים ושימש גדוד שלם של חיילים ביטים או כפי שקראנו להם “כלניות” בגלל הכובעים האדומים שלהם!
ברחוב סלנט בו גרתי בילדותי היינו נתונים בשטח של העוצר, בשכנות לנו גרו שתי משפחות עם תינוקות בני חצי שנה ולא היה להם חלב, כדי להכין אוכל לתינוקות!
כדי להביא חלב היה צורך לצאת מאזור העוצר לרח’ שפירא שלא היה נתון בעוצר ולקנות חלב אצל ה”חלבן” (לא כפי שהיום קונים במכולת).
הייתי ילדה בת עשר וחצי והתנדבתי להביא חלב.
המשימה לא הייתה פשוטה, ברגע שיצאנו בפתח הבית, צעקו ואיימו עלינו בנשק, ידעתי אז מילים ספורות באנגלית (אז התחילו ללמוד אנגלית בכתה ה’).
ניגשתי למחנה החיילים ובחרתי בחייל אחד גבוה ופחות מאיים ואמרתי לו: I want to bring milk for a little baby
הוא נתן לי פתק רשום באנגלית ואמר לי למסור את הפתק ויתנו לי לעבור! נגשתי לחייל ששמר ונתתי לו את הפתק והוא צעק עלי וקילל אותי (מי יודע מה היה כתוב שם)!
לא התייאשתי וחזרתי לחפש את החייל שנתן לי את הפתק והתעקשתי, אמרתי לו בשפה עילגת “אתה הולך איתי”.
והוא אכן בא איתי.
כאשר הגעתי לרחוב שפירא, כל האנשים הסתכלו עלי ולא הבינו איך אני מעיזה לעבור על החוקים.
כמובן שחזרתי עם כד החלב עבור התינוקות והרגשתי עד כמה אני גיבורה והצטערתי שאני לא יותר גדולה ולא יכולה לתרום יותר למאמץ הקמת המדינה.
כעבור זמן מה חגגנו את יום העצמאות והייתי מאושרת שזכיתי ליום מיוחד זה, שהייתה השאיפה הגדולה של עם ישראל מקטן ועד גדול, רקדנו ברחובות עד אור הבוקר!
ולמחרת פרצה מלחמת השחרור!
נולדתי בשנת 1937 במחנה יהודה בעיר פתח תקווה .
פתח תקווה מחולקת לאזורים כפר גנים,מחנה יהודה שכונת שעריה ועוד למעשה אותם אזורים נקראים בשמם הקיים גם היום.
גרנו בשכונת שעריה עם משפחתי החמה והאוהבת, שישה אחים ואחיות שאני הקטנה מביניהם.
פתח תקווה הייתה המושבה הראשונה ועל כך קבלה את השם אם המושבות.
בשנת 1937 המושבה הפכה לעיר ומאז נקראה העיר פתח תקווה.
המרחק שהיה מבתינו בשעריה לעיר כ2-3 ק”מ,לא הייתה תנועה ציבורית סדירה, אוטובוס שהיה בשרות הציבור נסע רק פעמים ביום בשעות הבוקר ובערב ולכן על מנת להגיע לעיר הלכנו ברגל או שנסענו באופניים למי שהייה כמובן.
המצב הכלכלי בארץ לא היה קל והתנאים שבהם גדלנו היו קשים, תקופה של מחסור וצנע.
תקופת דב יוסף שהיה שר ההספקה והקיצוב מראשי הסוכנות היהודית.
כל משפחה קיבלה תלושים לקניית מצרכים בסיסיים בלבד .
האחים הבוגרים במשפחתי נאלצו לצאת לעבודה על מנת לעזור להורים בכלכלת הבית .
לדאבונינו רק מי שידו הייתה משגת התאפשר לו לשלוח את ילדיו להמשך לימודים על יסודיים ולהשכלה גבוהה.
למדתי בבית הספר היסודי נצח ישראל לבנות בפתח תקווה .
סיימתי 8 שנות לימוד ולדאבוני הרב לא התאפשר להורי לתת לי להמשיך בלימודים על יסודיים.
עם הזמן עברתי קורס פקידות קצר שאפשר לי למצוא עבודה .
עבדתי בדואר ישראל כ3 שנים ולאחר מכן התגייסתי ל.צ.ה.ל.
זיכרונות לקראת שנות ה 60 למדינת ישראל
הורי עלו לישראל בשנת 1928 מחבש (אתיופיה)
המצב הכלכלי בארץ היה קשה מאד ואנשים עבדו בעבודת דחק על מנת להתקיים .
בעיקר העבודות היו בחקלאות .
זה היה דור שגדל ונלחם למען הארץ שלנו .
באותה תקופה שלטו בארץ המנדט הבריטי,היה פחד והרבה פרעות הם היו נכנסים לבתים לחפש נשק .
זכור לי באחד הפעמים הם פרצו לבתינו פתחו את הארונות והמגירות הוציאו כל מה שהיה בתוכן גם את תעודות הלידה של כל המשפחה שרפו וזרקו.
חיינו בפחד אבל לא ויתרנו למען ארצנו.
בשנת 1948 בהכרזת המדינה הייתי תלמידה בבית הספר היסודי וכששמענו על הכרזת מדינת ישראל לא הייתה שימחה גדולה מזה שאנחנו עם חופשי ושיש לנו מדינה משלנו.
כל עם ישראל יצאו לרחובות רקדו, שרו ושמחו.
מאז נקבע מידי שנה יום שהוא יום חג לאומי לעם ישראל וביום זה אנחנו חוגגים, יוצאים לרחובות בתהלוכות ובריקודים.
בשנת 1951 בעליית מרבד הקסמים מתימן זאת הייתה עלייה גדולה עם הרבה קשיי קליטה .
אבי היה איש ציבור ומוכר מאוד ברשויות ובמוסדות,ולכן הוא היה עוזר לעולים ומכוון אותם בכל מה שקשור לזכויותיהם עם הרשויות ומכל מוסד אחר במיוחד לחולים ,זקנים ויתומים.
גרנו בשכונת שערייה שהייתה אז כמעט כולה פרדסים, הטלפון הראשון שהיה בשכונה היה אצלנו בבית את זה איני יכולה לשכוח, הבית שלנו היה כמו מרכז קליטה והבית היה תמיד פתוח לכל מי שרצה להתקשר או לברר משהו ביו פונים לאבי והוא היה מסדר להם וכל זה היה בהתנדבות.
לאחר מותו של אבי ז”ל יסדו גן לזכרו שנקרא “גן טביב” על שמו רחוב כנסת ישראל שערייה .
בשנת 1956 התגייסתי לצה”ל ולאחר שסיימתי את השירות פרצה מלחמת סיני “מבצע קדש”
ואז הכריזו על האפלה בכל הארץ.
אני עם כל המחזור שגויסנו שובצנו לשעת חירום למילוי תחמושת מטוסים .
מאת מרגלית
מאת: אהרון שרון
בשנת 1947 היו במעט מאוד בתים מכשירי רדיו שהיו ארגזים גדולים.
ליפני הכרזת האו”ם על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל כל אחד מצא אצל מי להאזין להחלטה. ברגע שהוחלט על החלוקה התאספנו בכיכר המייסדים חברי תנועות הנוער וחגגנו בשירה ובריקודים עד אור הבוקר .
עם אור השחר ליוויתי חניכה הביתה והלכתי לישון.
הייתה התרגשות גדולה בכל היישוב כי בפעם הראשונה הוחלט למעשה על הקמת מדינה יהודית בחלק ארץ ישראל כמעט מייד החלה התקפה על מכוניות נוסעים בכבישי הארץ.
כמה חודשים אחר כך יצאנו חברי תנועת הצופים בפתח תקווה ובשאר הארץ להכשרה מגויסת לפלמ”ח בקיבוץ נען.
בקיבוץ היינו כ-30 חברים ושתי חברות .
מחצית הזמן הוקדשה לאימונים ומחציתה השנייה לעבודה בענפים של המשק.
אני עבדתי בבית האריזה של הפרדס כי היה לי ניסיון קודם בעבודת האריזה בפתח תקווה .
לאחר כחודשיים של עבודה ואימונים הופעלנו בליוויי שיירות לירושלים בשיירה השלישית שליווינו נתקלנו ביריות על השיירה חברים שלנו נפצעו והשיירה נתקעה כאשר מכוניות פגועות חסמו את הכביש שהיה צר מאוד.
הסיבה שבגללה נסענו בשיירות כי לשיירות הוצמדו לוחמים שיגנו על השיירה מפני תקיפות הערבים.
אנחנו הגענו לירושלים בשלום אך הכביש נחסם והעיר הייתה במצור במשך כמה חודשים. ההספקה שהבאנו הצילה את העיר מרעב.
הייתה גם בעיה של צמא כי הצינור שהוביל מים לירושלים פוצץ על ידי הערבים.
ירושלים מצטיינת בהרבה בורות מים ,מושל העיר דאג לנעול את פתחי הבורות וחילק את המים לתושבים בעזרת מיכליות מים .
אנחנו (לוחמי הפלמ”ח) ,יצאנו מדי לילה לקרבות באזורים השונים ובין השאר כבשנו את שער-הגיא והקלנו את המצור על העיר.
לאחר השחרור מצה”ל ההכשרה שלנו נמשכה בקיבוץ גבת לקראת הקמת קיבוץ צעיר בנגב בשם רעים.
עלינו בשנת 1949 בנגב המערבי כ-100 חברים והקמנו קיבוץ.
סיפורה של שרה מצליח
• את הכרזת העצמאות למדינת ישראל קיבלתי בעיר הולדתי
בדמשק סוריה. לצערי לא יכולתי להפגין את שמחתי הרבה
בפומבי בגלל עוינות השלטון. השתתפותי מרחוק בשמחת אחי ואחותי שחיו באותו זמן בארץ הייתה גדולה. מאותו הרגע מחשבתי הלכה וגברה לעליה לארץ.
• הגעתי לארץ בגיל 16 יצאתי ישר לעבודה.לא הייתה אפשרות ללמוד באולפן.את העברית רכשתי עם ילדי בהכנת השעורים.
• אבי ז”ל היה הולך לדודתי לשמוע את החדשות ברדיו
שהיו משודרות בארץ כוון שדודתי הבינה עברית והיה חוזר הביתה מלא אושר. עקבנו בדריכות בזמן ההצבעה באומות המאוחדות והשמחה הייתה רבה. לא יכולנו להפגין את שמחתינו בגלוי בגלל העוינות כלפי ישראל.
• לצערי שוחררתי מהצבא מסיבות דת ומצפון,אבל בעלי וארבעת ילדי שירתו בצה”ל
• בעלי שירת בפלמ”ח במלחמת ששת הימים ביום כיפור.
• תרומתי למדינה בזה שגידלתי ילדים טובים שהם שרתו את המדינה
תודה רבה על האתר הנחמד, אהבתי.
גם אני מזמינה אותך להכנס לבלוג שלי
ולקרוא את ספר השירה הראשון שלי:
המאהבת של האמת - אופנת השירה היפה
90 שירים נוקבים סוראליסטים וציוריים של חיפוש אחר החופש המשמעות והיופי שבהלך
החיים המתרחשים בכמה עולמות.
באהבה ושמחה, רחל לוריא http://tinyurl.com/dauqoh
28 בפברואר, 2008 בשעה 9:07 pm
בית הספר הס שלום,
עליך להעתיק מקובץ Wrod את הטקסט לפוסט בבלוג זה או לעמוד חדש בבלוג זה.
ליצירת קשר- 0528285342.
בהצלחה,
אורית טאטי
2 במרץ, 2008 בשעה 8:41 am
בית הספר הס פ”ת
מאת עמיצור דוד
לאחר ההצבעה באו”ם על חלוקת המדינה בינינו ובין הערבים,הייתה שמחה רבה והתעלות רוח
חזון של אלפי שנים החל לקום לתחייה.כולנו התחלנו להתכונן לקראת הקמת המדינה, אולם לא היה
ברור לנו איך זה יהיה.מלחמת העצמאות פרצה כבר למחרת ב-30 לנובמבר 1947.עברה תקופה
רבת מעשים ומעללים רבים בכל שטחי המדינה.בסופו של דבר תוך כדי המלחמה גמלה בלבו של
המנהיג של אז דוד בן-גוריון ההחלטה להקים את מדינת ישראל,ואמנם לאחר שיקולים ומאבקים פנימיים האם יש צורך בכך עכשיו ,התכנסו כל הנבחרים של הישוב דאז, בבית דיזנגוף אשר בשדרות רוטשילד
(כיום מוזיאון התנ”ך בת”א)ביום ה15 למאי 1948 ,הכריז מר דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הלוא היא מדינת ישראל.בשעה זו היו כולם עטופים בחרדת קודש ובהתלהבות עצומה חזון בן 2000 שנה קם לתחייה.בחוץ שמעו זאת ההמונים שנקבצו ליד הבית ולאלו ששמעו זאת ברדיו,הייתה זו
רוח נפלאה וכולם יצאו לרחובות בשמחה וריקודים עד שעות הלילה המאוחרות.
אני הייתי בחצר ביתי( בצפון תל-אביב)ושחקתי עם חברים תוך כדי האזנה לרדיו,כי זה היה בשעה ארבע אחרי הצהרים,מאחר וביום זה הייתי רק בן 12 לא יכולתי לעזור להקמתה או לבנייתה של הארץ.
לא הייתי באף מדינה אחרת ,כי אני יליד הארץ,ברור שחלמתי על תקומת המדינה ועזרתי בכך שעד להכרזה סייעתי במידה מסיימת לכוחות הלוחמים.
ברור מאליו שההכרזה התקבלה בסיפוק רב ובנשימות רווחה(אבי כבר היה לוחם בהגנה והשתתף
במלחמה) הורי בנוסף להיותם ציונים נלהבים וחלוצים,הם עלו ארצה ב-1932 ,והגשימו את חלומם
לצערי בהיותי עדיין נער לפני הבר-מצווה לא יכולתי לתרום שום דבר משמעותי פרט למה שציינתי למעלה.
עצמאות של מדינה היא דבר יקר מאד,זה לא בא על מגש של כסף ונקנה ביסורים כפי שכבר נאמר
על ידי וינסטון צרציל “בדם יזע ודמעות “תרתי משמע. עלינו לעשות הכל כדי לשמור עליה על המדינה ועל מרקם חייה .עלינו להעריך מאד שיש לנו מדינה חופשית ,ואנו אדונים לעצמנו לא משועבדים ולא וסלים של אף פיאודל ,או שלטון זר,כמו בגולה בה אנו נחשבים מעוט ואיננו יכולים לנהל שמ חיי חרות
ועצמאות. אתם הצעירים הוא אתם דור ההמשך ועליכם להתכונן להיות שומרי המדינה ועצמאותה בכך
שתלמדו היטב ותספגו את החינוך שיעניקו לכם מוריכם ומדריכיכם בבית הספר ומחוצה לו,אני סמוך ובטוח שכך תעשו וכך תפעלו למענכם ולמענה ו ראו הצלחה בדרככם ובואו על הברכה.
בית הספר הס פ”ת
היכן היית בזמן ההודעה על הכרזת העצמאות למדינת ישראל?
האם ובמה היה שותף להקמה ו/או לבנייה בארץ?
האם חיית במדינה אחרת באותה עת וחלמת על מדינת ישראל?
איך התקבלה הכרזת העצמאות במשפחתך?
האם השתתפת באחת ממלחמות ישראל?
תרומה משמעותית שלי למדינת ישראל
רעיונות וסיפורים אחרים שברצונו של המבוגר לספר לנו?
תשובות לשאלות על הכרזת המדינה
שיפמן צביה
1 . בזמן הכרזת המדינה הייתי בבית צמודה לרדיו. הייתי בת 12, אירוע מיוחד שזכור לי סבתי גססה, וכל כך היה חשוב לבני המשפחה לבשר לה על הכרזת המדינה שהיא כל כך השתוקקה להקמתה, וזכור לי שממש בדמעות אמרו לה: ” אמא, סבתא יש לנו מדינה, אך לצערנו היא הייתה כבר חסרת הכרה!
אני עוד זוכרת את השמחה של האנשים וגם אני בתוכן יצאנו לרקוד ברחובות
עד אור הבוקר, אע”פ שידענו שהערבים לא יסכימו שתהיה לנו מדינה ואכן למחרת פרצה משלחמת השחרור.
2. הייתי עדיין תלמידה בבי”ס, אחי היה מגוייס! הוא היה בין מקימי שייטת 13 בחיל הים שנקרא אז “פל- ים”, אני זוכרת עד היום כמה דאגתי לו ופחדתי שחס וחלילה יטבע בים! (היה בזמנו שיר מיוחד של שושנה דמארי , “הביתה” ובו מוזכר קטע על “אם אמות בספינה הטועה ונודדת ואז הייתי פורצת בבכי!
הייתי אז תלמידה בבי”ס בית יעקב ואז לא היו מקלטים, חברו בחצר ביה”ס “שוחות” באדמה ובזמן אזעקה היינו נכנסים פנימה שוכבים ומתפללים שנצא בשלום. גם בבית לא היה לנו מקלט והיינו רצים לבית השלישי שהיה בית הכי גבוה על 3 קומות, ושם היו מתאספים כל השכנים, היינו שובבים ופעמים עלינו על הגג וראינו את הקרב בין המטוסים.
סבא של אור, אמנון שהוא בעלי ומבוגר ממני היה מגוייס ונפצע מהפצצה אווירית בתל_אביב, לאחר מכן הוא שרת הוא שרת כקשר בחיל התותחנים ולחם בסביבות ירושלים.
3. לא
4. קשה לתאר את השמחה בבייתנו, הורי הגיעו כחלוצים בשנת 1924, וכמו כולם התחילו מאפס היו חסרי כל, ברבות הימים הם הקיימו בפתח-תקווה “מאפיה” לחם
היה מצרך מאוד מבוקש בימים ההם שלרוב האנשים לא היה מה לאכול.
עברנו את תקופת השלטון הבריטי, את תקופות ה”עוצר” שלא היו נותנים לנו לצאת מהבית והבריטים עשו חיפושים אחרי מצבורי נשק
שנקראו “סליק” מקום מחבוא,
או שחיפשו אנשים שהיו במחתרות ה”אצ”ל או הלח”י.
כך שאפשר להבין את רצונם ושמחתם כאשר קמה המדינה ישראל.
5. מעשית לא השתתפתי בשום מלחמה, הייתי, הייתי נשואה ואמא לילדים, בעלי היה מגוייס ! במלחמת קדש ב- 1956, הייתי אחרי לידת בתי הבכורה, היה לנו מקלט
בחצר ואני עוד זוכרת איך רצנו למלקט עם התינוקת, עם החיתולים והאוכל והיינו מאוד מתוחים.!
גם במלחמת ששת הימים, בעלי היה מגוייס ואני נשארתי עם הילדים בעורף.
היינו מאוד במתח, שלשה שבועות כולם היו מגוייסים ולא היו גברים בעיר, ויום לפני המלחמה לקחתי את בנותיי ונסעתי לירושלים לבקר את בעלי בצבא, זה היה מאוד נועז מצידי, לא הייתה תחבורה והדרך הייתה מלאה מכוניות צבאיות וטנקים,
אך אני לא ויתרתי. המחנה שלהם היה ליד בית הכרם בירושלים, שם גרה משפחה
נחמדה ש”אימצה” את בעלי, הבאנו להם אורז ועוד מצרכים שלא היה להשיג בירושלים. בילינו יום נפלא ובערב חזרנו הביתה והמפקד הבטיח לבעלי שיוכל לצאת
לחופש ביום שלמחרת, אבל למחרת בבוקר פרצה מלחמת ששת הימים, היתה אזעקה ונכנסנו למקלטים, התקשרתי לבעלי ואמרתי לו לא להגיע הביתה ולאחר ברור אצל
המפקד, נאמר לו שפרצה מלחמה והם נלחמו בקו ירושלים יריחו.
לאחר מכן הם הועלו לצפון להלחם בסורים, אין ספק שזו היתה מלחמה קשה, אבל זכינו לניצחון גדול ושמנו התפרסם בכל העולם!
אני זוכרת כשתמה מלחמה והוא חזר הייתה היה זה ביום השנה לנישואינו חגגנו,
וקיווינו שאכן זו תהיה המלחמה האחרונה!
6. לא תרמתי תרומה משמעותית במאמץ המלחתי.
7. אירוע שקרה לי לפני הקמת המדינה
בזמן השלטון הבריטי!
באחד הימים לפני קום המדינה היינו נתונים ב”עוצר” מספר פעמים, זה הגיע ללא התרעה מוקדמת, לא יכולנו להצטייד במזון במקרר כי לא הייה מקרר ולא הייתה שום אפשרות לצאת מהבתים!
באחד הפעמים היה עוצר אזורי, סגרו קטע של העיר בין רח’ חפץ חיים עד מחנה יהודה (קלישר וקטרוני), זה היה שטח גדול שהיה ריק ממבנים ושימש גדוד שלם של חיילים ביטים או כפי שקראנו להם “כלניות” בגלל הכובעים האדומים שלהם!
ברחוב סלנט בו גרתי בילדותי היינו נתונים בשטח של העוצר, בשכנות לנו גרו שתי משפחות עם תינוקות בני חצי שנה ולא היה להם חלב, כדי להכין אוכל לתינוקות!
כדי להביא חלב היה צורך לצאת מאזור העוצר לרח’ שפירא שלא היה נתון בעוצר ולקנות חלב אצל ה”חלבן” (לא כפי שהיום קונים במכולת).
הייתי ילדה בת עשר וחצי והתנדבתי להביא חלב.
המשימה לא הייתה פשוטה, ברגע שיצאנו בפתח הבית, צעקו ואיימו עלינו בנשק, ידעתי אז מילים ספורות באנגלית (אז התחילו ללמוד אנגלית בכתה ה’).
ניגשתי למחנה החיילים ובחרתי בחייל אחד גבוה ופחות מאיים ואמרתי לו: I want to bring milk for a little baby
הוא נתן לי פתק רשום באנגלית ואמר לי למסור את הפתק ויתנו לי לעבור! נגשתי לחייל ששמר ונתתי לו את הפתק והוא צעק עלי וקילל אותי (מי יודע מה היה כתוב שם)!
לא התייאשתי וחזרתי לחפש את החייל שנתן לי את הפתק והתעקשתי, אמרתי לו בשפה עילגת “אתה הולך איתי”.
והוא אכן בא איתי.
כאשר הגעתי לרחוב שפירא, כל האנשים הסתכלו עלי ולא הבינו איך אני מעיזה לעבור על החוקים.
כמובן שחזרתי עם כד החלב עבור התינוקות והרגשתי עד כמה אני גיבורה והצטערתי שאני לא יותר גדולה ולא יכולה לתרום יותר למאמץ הקמת המדינה.
כעבור זמן מה חגגנו את יום העצמאות והייתי מאושרת שזכיתי ליום מיוחד זה, שהייתה השאיפה הגדולה של עם ישראל מקטן ועד גדול, רקדנו ברחובות עד אור הבוקר!
ולמחרת פרצה מלחמת השחרור!
2 במרץ, 2008 בשעה 8:43 am
ילדותי בפתח תקווה
מאת מרגלית חזי
נולדתי בשנת 1937 במחנה יהודה בעיר פתח תקווה .
פתח תקווה מחולקת לאזורים כפר גנים,מחנה יהודה שכונת שעריה ועוד למעשה אותם אזורים נקראים בשמם הקיים גם היום.
גרנו בשכונת שעריה עם משפחתי החמה והאוהבת, שישה אחים ואחיות שאני הקטנה מביניהם.
פתח תקווה הייתה המושבה הראשונה ועל כך קבלה את השם אם המושבות.
בשנת 1937 המושבה הפכה לעיר ומאז נקראה העיר פתח תקווה.
המרחק שהיה מבתינו בשעריה לעיר כ2-3 ק”מ,לא הייתה תנועה ציבורית סדירה, אוטובוס שהיה בשרות הציבור נסע רק פעמים ביום בשעות הבוקר ובערב ולכן על מנת להגיע לעיר הלכנו ברגל או שנסענו באופניים למי שהייה כמובן.
המצב הכלכלי בארץ לא היה קל והתנאים שבהם גדלנו היו קשים, תקופה של מחסור וצנע.
תקופת דב יוסף שהיה שר ההספקה והקיצוב מראשי הסוכנות היהודית.
כל משפחה קיבלה תלושים לקניית מצרכים בסיסיים בלבד .
האחים הבוגרים במשפחתי נאלצו לצאת לעבודה על מנת לעזור להורים בכלכלת הבית .
לדאבונינו רק מי שידו הייתה משגת התאפשר לו לשלוח את ילדיו להמשך לימודים על יסודיים ולהשכלה גבוהה.
למדתי בבית הספר היסודי נצח ישראל לבנות בפתח תקווה .
סיימתי 8 שנות לימוד ולדאבוני הרב לא התאפשר להורי לתת לי להמשיך בלימודים על יסודיים.
עם הזמן עברתי קורס פקידות קצר שאפשר לי למצוא עבודה .
עבדתי בדואר ישראל כ3 שנים ולאחר מכן התגייסתי ל.צ.ה.ל.
זיכרונות לקראת שנות ה 60 למדינת ישראל
הורי עלו לישראל בשנת 1928 מחבש (אתיופיה)
המצב הכלכלי בארץ היה קשה מאד ואנשים עבדו בעבודת דחק על מנת להתקיים .
בעיקר העבודות היו בחקלאות .
זה היה דור שגדל ונלחם למען הארץ שלנו .
באותה תקופה שלטו בארץ המנדט הבריטי,היה פחד והרבה פרעות הם היו נכנסים לבתים לחפש נשק .
זכור לי באחד הפעמים הם פרצו לבתינו פתחו את הארונות והמגירות הוציאו כל מה שהיה בתוכן גם את תעודות הלידה של כל המשפחה שרפו וזרקו.
חיינו בפחד אבל לא ויתרנו למען ארצנו.
בשנת 1948 בהכרזת המדינה הייתי תלמידה בבית הספר היסודי וכששמענו על הכרזת מדינת ישראל לא הייתה שימחה גדולה מזה שאנחנו עם חופשי ושיש לנו מדינה משלנו.
כל עם ישראל יצאו לרחובות רקדו, שרו ושמחו.
מאז נקבע מידי שנה יום שהוא יום חג לאומי לעם ישראל וביום זה אנחנו חוגגים, יוצאים לרחובות בתהלוכות ובריקודים.
בשנת 1951 בעליית מרבד הקסמים מתימן זאת הייתה עלייה גדולה עם הרבה קשיי קליטה .
אבי היה איש ציבור ומוכר מאוד ברשויות ובמוסדות,ולכן הוא היה עוזר לעולים ומכוון אותם בכל מה שקשור לזכויותיהם עם הרשויות ומכל מוסד אחר במיוחד לחולים ,זקנים ויתומים.
גרנו בשכונת שערייה שהייתה אז כמעט כולה פרדסים, הטלפון הראשון שהיה בשכונה היה אצלנו בבית את זה איני יכולה לשכוח, הבית שלנו היה כמו מרכז קליטה והבית היה תמיד פתוח לכל מי שרצה להתקשר או לברר משהו ביו פונים לאבי והוא היה מסדר להם וכל זה היה בהתנדבות.
לאחר מותו של אבי ז”ל יסדו גן לזכרו שנקרא “גן טביב” על שמו רחוב כנסת ישראל שערייה .
בשנת 1956 התגייסתי לצה”ל ולאחר שסיימתי את השירות פרצה מלחמת סיני “מבצע קדש”
ואז הכריזו על האפלה בכל הארץ.
אני עם כל המחזור שגויסנו שובצנו לשעת חירום למילוי תחמושת מטוסים .
מאת מרגלית
מאת: אהרון שרון
בשנת 1947 היו במעט מאוד בתים מכשירי רדיו שהיו ארגזים גדולים.
ליפני הכרזת האו”ם על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל כל אחד מצא אצל מי להאזין להחלטה. ברגע שהוחלט על החלוקה התאספנו בכיכר המייסדים חברי תנועות הנוער וחגגנו בשירה ובריקודים עד אור הבוקר .
עם אור השחר ליוויתי חניכה הביתה והלכתי לישון.
הייתה התרגשות גדולה בכל היישוב כי בפעם הראשונה הוחלט למעשה על הקמת מדינה יהודית בחלק ארץ ישראל כמעט מייד החלה התקפה על מכוניות נוסעים בכבישי הארץ.
כמה חודשים אחר כך יצאנו חברי תנועת הצופים בפתח תקווה ובשאר הארץ להכשרה מגויסת לפלמ”ח בקיבוץ נען.
בקיבוץ היינו כ-30 חברים ושתי חברות .
מחצית הזמן הוקדשה לאימונים ומחציתה השנייה לעבודה בענפים של המשק.
אני עבדתי בבית האריזה של הפרדס כי היה לי ניסיון קודם בעבודת האריזה בפתח תקווה .
לאחר כחודשיים של עבודה ואימונים הופעלנו בליוויי שיירות לירושלים בשיירה השלישית שליווינו נתקלנו ביריות על השיירה חברים שלנו נפצעו והשיירה נתקעה כאשר מכוניות פגועות חסמו את הכביש שהיה צר מאוד.
הסיבה שבגללה נסענו בשיירות כי לשיירות הוצמדו לוחמים שיגנו על השיירה מפני תקיפות הערבים.
אנחנו הגענו לירושלים בשלום אך הכביש נחסם והעיר הייתה במצור במשך כמה חודשים. ההספקה שהבאנו הצילה את העיר מרעב.
הייתה גם בעיה של צמא כי הצינור שהוביל מים לירושלים פוצץ על ידי הערבים.
ירושלים מצטיינת בהרבה בורות מים ,מושל העיר דאג לנעול את פתחי הבורות וחילק את המים לתושבים בעזרת מיכליות מים .
אנחנו (לוחמי הפלמ”ח) ,יצאנו מדי לילה לקרבות באזורים השונים ובין השאר כבשנו את שער-הגיא והקלנו את המצור על העיר.
לאחר השחרור מצה”ל ההכשרה שלנו נמשכה בקיבוץ גבת לקראת הקמת קיבוץ צעיר בנגב בשם רעים.
עלינו בשנת 1949 בנגב המערבי כ-100 חברים והקמנו קיבוץ.
סיפורה של שרה מצליח
• את הכרזת העצמאות למדינת ישראל קיבלתי בעיר הולדתי
בדמשק סוריה. לצערי לא יכולתי להפגין את שמחתי הרבה
בפומבי בגלל עוינות השלטון. השתתפותי מרחוק בשמחת אחי ואחותי שחיו באותו זמן בארץ הייתה גדולה. מאותו הרגע מחשבתי הלכה וגברה לעליה לארץ.
• הגעתי לארץ בגיל 16 יצאתי ישר לעבודה.לא הייתה אפשרות ללמוד באולפן.את העברית רכשתי עם ילדי בהכנת השעורים.
• אבי ז”ל היה הולך לדודתי לשמוע את החדשות ברדיו
שהיו משודרות בארץ כוון שדודתי הבינה עברית והיה חוזר הביתה מלא אושר. עקבנו בדריכות בזמן ההצבעה באומות המאוחדות והשמחה הייתה רבה. לא יכולנו להפגין את שמחתינו בגלוי בגלל העוינות כלפי ישראל.
• לצערי שוחררתי מהצבא מסיבות דת ומצפון,אבל בעלי וארבעת ילדי שירתו בצה”ל
• בעלי שירת בפלמ”ח במלחמת ששת הימים ביום כיפור.
• תרומתי למדינה בזה שגידלתי ילדים טובים שהם שרתו את המדינה
22 בינואר, 2009 בשעה 2:00 am
תודה רבה על האתר הנחמד, אהבתי.
גם אני מזמינה אותך להכנס לבלוג שלי
ולקרוא את ספר השירה הראשון שלי:
המאהבת של האמת - אופנת השירה היפה
90 שירים נוקבים סוראליסטים וציוריים של חיפוש אחר החופש המשמעות והיופי שבהלך
החיים המתרחשים בכמה עולמות.
באהבה ושמחה, רחל לוריא
http://tinyurl.com/dauqoh