הילדה שמאחורי התמונה זאת אני, אהובה לוין. נולדתי שנה לפני קום המדינה בצ’כוסלובקיה. עליתי לארץ שנה לאחר קום המדינה יחד עם הורי, אפרים ז”ל ומלכה נוימן, באוניה בשם “טרנסילבניה” בחודש אוגוסט 1949.
בתמונה אני בת 6, בגן הילדים בעין ורד, תורמת גרוש ל”קרן הקיימת”. לקרוא את ההמשך »
אתם מוזמנים להיכנס לאתר שלנו
http://story.matanot60.org.il/
חלק מהמשתתפים הכניסו סיפורים ותמונות מאוד מענינים
להת אילת שחק
זו השנה החמישית בה אני מנחה את הפרוייקט בו משתתפים סבים וסבתות מאוכלוסיית בית הספר.
זוהי חוויה מרגשת ,הסבים והסבתות מתלהבים מעולם התקשוב והאינטרנט, הם לומדים שפה חדשה המקשרת ביניהם לבין דור הנכדים.
הפער הדיגיטלי מצטמצם, הנכדים נתרמים בסיפורי המבוגרים והשנה סיפורים לשישים שנה.
משפחתי הייתה בעלת נתינות צרפתית ולכן עלינו דרך צרפת. לא הייתה אפשרות לעלות ישירות לארץ. השלטון המצרי אסר זאת והדרך היחידה לצאת ממצריים רק לאנשים בעלי נתינות זרה. חשוב לציין שלרוב היהודים הייתה נתינות זרה .
הגענו לצרפת עם אוניה קטנה שטלטלה אותנו במשך שבעה ימים עד שהגענו לנמל מרסיי.
פליקס חנין מספר את סיפור הכרזת המדינה.
כשהוכרזה המדינה הייתי ילד בן 9 שגר בשכונת היהודים במרכז קאהיר.
השמועה פשטה במהירות ולשמחת היהודים לא הייתה גבולות. כתוצאה מההכרזה היחסים בינינו לבין שכנינו הערבים, הידרדרו והפכו להיות עוינים. הקיצונים שבהם אף הטמינו פצצות . זכור לי אירוע קשה שבו הטמינו פצצה בעגלת גלידה , הדליקו את הפתיל ההשהיה של הפצצה וברחו, כל זאת בידיעה שיש ילדים סמוך לעגלת הגלידה. למזלנו הילדים חשבו שפרצה שריפה, אזרח ,שהיה חייל בריטי הבריח את הילדים וניסה לנטרל את הפצצה, אך לצערנו הפצצה התפוצצה והוא נהרג..
זכורים לי מקרים נוספים בהם הטמינו פצצות ברחובות שונים, דבר שהכניס פחד בקרבנו וזרז את כולנו לעלות ולעזוב את מצריים.ואכן מצאנו את עצמנו מהר מאד עולים לאוניה לכיוון צרפת ומשם הועברנו וארץ ישראל.
פרויקט ה”קשר הרב דורי” מפגיש את בני הגיל השלישי עם הדור הצעיר. פרויקט זה מציג מודל של הדדיות, בו התלמידים הצעירים מלמדים את המבוגרים את מיומנויות המחשוב והאינטרנט וכותבים יחדיו, בסביבה הממוחשבת, פרק מסיפור חיי המבוגר/ת. הילדים תורמים מהיידע שלהם בעולם המחשוב, ובני הגיל השלישי תורמים לבני הנוער מניסיון חייהם. העבודה המשותפת של הצעירים עם המבוגרים, מביאה להפרכת מיתוסים, שקשורים בראייה סטריאוטיפית של ילדים את המבוגרים ושל המבוגרים את הילדים. המפגש בין הילדים למבוגרים גורם לילדים לראות את המבוגרים בעיניים אחרות. לראות אותם כיחידים ולא כקבוצה. גם המבוגרים רואים את הילדים, הדור של היום, באור חיובי יותר. אחת הגמלאיות שלנו ציינה עד כמה הופתעה מהילדים של היום שגילו כלפיה סבלנות וסובלנות ורצו כל כך לעזור וללמד אותה. הילדים המשתתפים בפרויקט אומרים כל הזמן שלהיות מורה זה קשה אך נותן להם סיפוק רב. הם נהנים מההרגשה של “גם אני יכול לתת מעצמי לאחרים”, ושלא רק המבוגרים יודעים ללמד את הצעירים אלא גם להיפך.
